התפיסה והדרך שלנו
התפיסה הפדגוגית
מיינדפולנס וחוסן רגשי - כלים שילדים לוקחים איתם לחיים
"רגע של רוגע" היא תוכנית לפיתוח מיינדפולנס וחוסן רגשי בקרב ילדים בגילאי 4-8.
התוכנית נבנתה מתוך תפיסה שחוסן אינו מיומנות אחת, אלא מכלול של יכולות שאפשר לטפח כבר מגיל צעיר: היכולת לעצור ולשים לב, לזהות רגשות ותחושות, להיעזר בנשימה ובגוף, להתבונן במחשבות, לפנות לאחרים, להשתמש בדמיון ולגלות בתוכנו כוחות ומשאבים.
התוכנית נשענת על שני עוגנים מרכזיים המלווים זה את זה לאורך הדרך: מיינדפולנס ומודל החוסן גש"ר מאח"ד של פרופ' מולי להד.
מיינדפולנס - לעצור, לשים לב ולבחור
מיינדפולנס מזמין אותנו להפנות תשומת לב למה שקורה כאן ועכשיו - בגוף, בנשימה, ברגשות ובמחשבות - מתוך סקרנות וללא שיפוטיות.
עבור ילדים, אנחנו מתרגמות את העקרונות האלה לשפה פשוטה, מוחשית וחווייתית: לעצור לרגע, לנשום, לשים לב למה שקורה לי, לזהות מה אני מרגיש וליצור מרווח קטן בין מה שקורה לבין הדרך שבה אני מגיב.
המטרה אינה שהילדים יהיו רגועים כל הזמן, אלא שיכירו את עצמם טוב יותר וירכשו בהדרגה כלים שיוכלו להיעזר בהם במצבים שונים.
חוסן שנבנה נדבך על גבי נדבך
העוגן השני של התוכנית הוא מודל גש"ר מאח"ד, המתאר שישה ערוצים שונים שיכולים לסייע בהתמודדות ובבניית חוסן:
גוף - נשימה, תנועה, הרפיה והקשבה לתחושות הגוף.
שכל - מחשבות, התבוננות, הבנה ופתרון בעיות.
רגש - זיהוי רגשות, מתן שם לרגש והיכולת להיות איתו.
מערכת אמונות - משמעות, ערכים, תקווה ואמונה בכוחות שלנו.
חברה - קשר, שייכות, אמפתיה, בקשת עזרה ונתינת עזרה.
דמיון - משחק, יצירתיות ודמיון כמשאב להתמודדות.
לא לכל ילד מתאימה אותה דרך, ולא בכל מצב עוזר אותו כלי. ככל שהילדים מכירים יותר דרכי התמודדות, כך מתרחב ארגז הכלים שעומד לרשותם.
ב"רגע של רוגע" היכולות האלה נבנות נדבך על גבי נדבך.
בתחילת הדרך אנחנו מתמקדות ביסודות - גוף, שכל ורגש: היכרות עם הגוף והנשימה, הקשבה לתחושות, זיהוי רגשות ומתן שם לרגש, ובהמשך גם היכרות עם עולם המחשבות.
על הבסיס הזה אנחנו מוסיפות בהדרגה את יתר ערוצי החוסן - מערכת אמונות, חברה ודמיון - ומרחיבות את ארגז הכלים של הילדים: לזהות כוחות ומשאבים פנימיים, לפתח תקווה ואמונה בעצמם, להיעזר בקשר עם האחר, לבקש ולהציע עזרה, ולהשתמש בדמיון וביצירתיות כמשאב.
לצד כל אלה, המיינדפולנס שזור לאורך התוכנית כולה. הוא מאפשר לילד לעצור, לשים לב למה שקורה בתוכו וסביבו, ומתוך המודעות הזאת להכיר בהדרגה דרכים שונות להתמודדות ולבחור במה שיכול לעזור לו.
גוף - נשימה, תנועה, הרפיה והקשבה לתחושות הגוף.
שכל - מחשבות, התבוננות, הבנה ופתרון בעיות.
רגש - זיהוי רגשות, מתן שם לרגש והיכולת להיות איתו.
מערכת אמונות - משמעות, ערכים, תקווה ואמונה בכוחות שלנו.
חברה - קשר, שייכות, אמפתיה, בקשת עזרה ונתינת עזרה.
דמיון - משחק, יצירתיות ודמיון כמשאב להתמודדות.
איך התפיסה הופכת לתוכנית?
היחידות של "רגע של רוגע" מסודרות בסדר פדגוגי מכוון ונבנות זו על גבי זו.
אנחנו מתחילות ביכולות הבסיסיות של תשומת לב, גוף, נשימה, רגשות ומחשבות, ובהמשך מרחיבות ליכולות ולמשאבים נוספים של חוסן, קשר, חמלה ודמיון.
כל יחידה מאפשרת לילדים לפגוש את הנושא בכמה דרכים:
רואים ומבינים - סרטוני האנימציה מציגים מצבים מוכרים מעולמם של הילדים ומאפשרים לפגוש את הנושא דרך סיפור, דמויות וחוויה.
חווים ומתרגלים - הפעילות הנלווית הופכת את הרעיון להתנסות ממשית דרך נשימה, תנועה, משחק, שיח או פעילות משותפת.
מחברים לחיים - רעיונות ההרחבה והתרגולים הקצרים מאפשרים לחזור אל הכלי בתוך שגרת הגן או הכיתה וברגעים שבהם הוא באמת נחוץ.
המטרה היא שהכלים לא יישארו רק בתוך "זמן רגע של רוגע", אלא יהפכו בהדרגה לחלק מהשפה ומההתנהלות היומיומית של הילדים והצוות.
איך עובדים עם התוכנית?
"רגע של רוגע" בנויה כתהליך מתמשך לאורך השנה. לכל נושא מוקדשת בדרך כלל תקופה של כשבועיים, כדי לאפשר לילדים לא רק להכיר רעיון חדש, אלא לחזור אליו, לחוות אותו ולתרגל אותו שוב ושוב.
הסרטון הוא נקודת הפתיחה של כל יחידה, אבל הוא רק חלק ממנה.
לצד כל סרטון תמצאו פעילות נלווית, רעיונות להרחבה, מידע לצוות וחומרים לשיתוף עם ההורים, שמאפשרים להעמיק בנושא ולחבר אותו לחיי היום־יום.
איך נראה תהליך של שבועיים סביב יחידה?
בתחילת היחידה אנחנו ממליצות לצפות בסרטון יחד עם הילדים ולתרגל את הפעילות הנלווית.
במהלך השבועיים כדאי לחזור אל הסרטון כשלוש-ארבע פעמים, בהתאם לילדים, לקצב של הקבוצה ולמה שקורה בגן או בכיתה.
הצפייה החוזרת חשובה: בכל פעם הילדים יכולים לשים לב לעוד פרט, להבין את הרעיון קצת יותר ולחזק את השפה המשותפת סביב הכלי.
בהמשך אפשר להמשיך לתרגל את הפעילות, לבחור מתוך הרעיונות להרחבה, להזכיר את הכלי בתוך סיטואציות יומיומיות ולחבר אותו למה שהילדים חווים באותו רגע.
אין צורך לעשות בכל יום פעילות מלאה. לפעמים מספיק רגע קטן - נשימה קצרה, תזכורת לכלי שכבר הכרנו, שיחה קצרה על רגש או שימוש בכלי בתוך מצב שעולה באופן טבעי במהלך היום.
חזרתיות היא חלק מהלמידה
מיינדפולנס וחוסן רגשי אינם משהו שלומדים מצפייה אחת.
כמו כל מיומנות, הם מתפתחים מתוך תרגול וחזרה.
ככל שהילדים פוגשים שוב ושוב את אותה שפה ואת אותם כלים, כך גדל הסיכוי שיוכלו להיזכר בהם ולהשתמש בהם גם ברגעים שבהם הם באמת זקוקים להם.
לכן אנחנו ממליצות ליצור לאורך השבוע נוכחות קבועה אך טבעית של "רגע של רוגע" - לאו דווקא כשיעור נפרד, אלא כחלק מהחיים בגן ובכיתה.
גם בין יחידה ליחידה כדאי להמשיך לחזור לכלים שכבר נלמדו, ובמיוחד לתרגולי נשימה פשוטים כמו נשימות צב או נשימת 3:3.
יש סדר - ויש גם גמישות
היחידות באתר מסודרות בסדר פדגוגי מכוון, משום שהן נבנות זו על גבי זו. לכן, ככל שניתן, אנחנו ממליצות להתקדם לפי הסדר המוצע.
יחד עם זאת, אנחנו יודעות שהחיים בגן ובכיתה לא תמיד מתנהלים לפי תוכנית.
אם יחידה מסוימת דורשת עוד זמן - אפשר להישאר איתה.
אם עולה צורך משמעותי סביב כעס, פחד, סערה בגן, קושי חברתי, צורך בהרגעה או כל אתגר אחר - אפשר לחזור לכלי שכבר נלמד או לבחור תוכן שמתאים למה שהילדים זקוקים לו עכשיו.
השבועיים הם המלצה ומסגרת תומכת - לא לוח זמנים שצריך להספיק.
הצוות הוא חלק מהתרגול
הילדים לומדים לא רק ממה שאנחנו מסבירות להם, אלא גם מהדרך שבה אנחנו פועלות לידם.
כשאנחנו עוצרות ונושמות, אומרות "אני צריכה רגע", נותנות שם לרגש או משתמשות בעצמנו בכלי שכבר למדנו - אנחנו הופכות את המיומנויות האלה למשהו חי ואמיתי.
לכן אנחנו מזמינות אתכן לתרגל יחד עם הילדים, ולא רק להנחות אותם.
המידע לצוות שמלווה כל יחידה נועד לתת לכן רקע והבנה נוספים, כדי שתוכלו להרגיש בטוחות יותר בשיח ובתרגול סביב הנושא.
מחברות גם את הבית
לכל יחידה מצורף גם תוכן שאפשר לשתף עם ההורים, ואנחנו ממליצות להשתמש בו.
כשהילדים שומעים את אותה השפה גם בבית, וכשההורים מכירים את הכלים שהילדים מתרגלים בגן או בכיתה, נוצר רצף שמחזק את ההטמעה ומאפשר לילדים להשתמש בכלים גם מחוץ למסגרת.
ומה הכי חשוב?
לא להספיק - לתרגל.
המטרה אינה לסיים את כל הסרטונים או הפעילויות, אלא לאפשר לילדים לפגוש שוב ושוב את הכלים, להתנסות בהם ולגלות מה עוזר להם.
ככל ש"רגע של רוגע" תהיה נוכחת באופן טבעי בשגרה - בסרטון, בנשימה, בשיחה, בתנועה או בתוך רגע אמיתי שמתרחש בגן - כך היא תהפוך פחות ל"תוכנית" ויותר לשפה שהילדים והצוות לוקחים איתם לחיים.